פרויקט צילומי מיוחד - חשופה - אריאלה קרס בסיפור אישי ויוצא דופן: "אפילו שאין רגליים, החלטתי לקום על הרגליים" - מאת רעות אשכנזי
פרויקט צילומי מיוחד - חשופה - אריאלה קרס, בת 64, יבנה
זהו פרויקט צילומי מיוחד בו ערכתי ריאיון שובה לב, מלא בהשראה וסיפורה האישי של אריאלה קרס. בגיל 58 אריאלה התאלמנה מבעלה. לאחר התאוששות קשה מלכתו, בגיל 60 עברה תאונת דרכים קשה ונותרה משותקת בפלג גופה התחתון – ובחרה בחיים.
כתבה וראיון בלעדי של רעות אשכנזי – פרויקט צילומי מיוחד.
הסיפור האישי של אריאלה קרס שישנה את כל מה שחשבתם עד כה - פרויקט צילומי מיוחד
שמי אריאלה קרס, בת 64 כיום, גרה ביבנה, אלמנה עם שני ילדים, ארבעה נכדים וחמישית בדרך. במשך 33 שנים הייתי מורה למלאכה, אומנות וכישורי שפה. בגיל 58 בעלי נפטר ושקעתי לדיכאון מאוד קשה וכאן כבר הרגשתי שאיני יכולה ללמד יותר. כאן איבדתי את הקרקע.
בגיל 58 פרשתי מההוראה, והתחלתי להתאושש ממות בעלי באמצעות כדורים וטיפול רגשי שעברתי. בגיל 60 הכרתי בן זוג חדש. ולאחר שנה ביחד נסענו לאילת. בדרך חזור, הגיעה התאונה ששינתה את חיי והפכתי בה למשותקת על כסא גלגלים כשרק ידיי מתפקדות.
בן הזוג שלי נפגע מאוד קשה, ניסיתי לטפל גם בו אבל לא הצלחתי להרים את שנינו. הוא עבר לבית אבות ורק כשהוא עבר התחלתי תהליך עמוק שבו עיכלתי מה קרה לי והתחלתי ממש לתכנן כיצד אני מרימה את עצמי. כל היום הייתי איתו, לא עשיתי כלום עם עצמי לפני כן. כשהוא עבר לבית אבות התחלתי להפנים את הרעיון שהחיים קצרים ואני צריכה להפיק מהם את מקסימום ההנאה ולעשות רק דברים שטובים ונכונים לי.
עברתי תהליך מאוד ארוך של הבנה מי אני כאישה ומי אני כסבתא. מעבר לתהליך של הכרה של עצמי במצב החדש, הסבתאות מאוד הטרידה אותי וזה היה עניין מאוד מרכזי: ניהלה אותי מחשבה שאני סבתא לא מועילה, ואני לא יכולה לעשות מה שסבתא אמורה לעשות עם נכדיה. בנוסף, לקח לי 3 שנים להוציא רישיון נהיגה.
מהם נקודת שינוי מהותית בחייך? התהליך האישי שעברת?
אי אפשר לדבר על נקודת שינוי – אפשר לדבר על תהליך ארוך של שבע שנים של שינוי איטי אך ברור ועקבי מדיכאון לעוצמה. מנשלטת לשולטת בחיי.
במה את גאה היום? גאה בעצמך, על הישגים שלך.
אני גאה מאוד בדרך שעברתי ושיצאתי מהמקום הכי נמוך של דיכאון למקום של אישה שממצה כל רגע בחיים.
מערכת היחסים שלי עם הגוף שלי ודימוי גוף
מערכת היחסים עם הגוף שלי הייתה מאוד מורכבת כל השנים. דווקא כילדה הייתי רזה. עד גיל 22 ולידת הבת שלי הכרתי את עצמי כאישה רזה. בעקבות שינוי הורמונלי התחלתי להשמין ואז ניסיתי כל דיאטה אפשרית, עשרות דיאטות, והרגשתי ממש כמו גומי שנמתח וחוזר למימדים שלו. פעם רזה, פעם שמנה. בכל פעם שרזיתי או השמנתי החלפתי מלתחה של בגדים כי גם המידות שלי השתנו. ההרגשה הייתה שאני לא מצליחה וכל יום ראשון התחלתי מחדש. היו תקופות שהצלחתי להניח לזה וחלק שלא.
מה קרה לאחר תאונת הדרכים והשיתוק?
לאחר התאונה זה הפסיק. הבנתי שהחיים קצרים וכדאי לעשות דברים יותר מועילים מלמצוא שיטות לצמצם את עצמי. אני אפילו משתדלת היום לאכול יותר בריא. יש לי מודעות אבל היא לא מנהלת אותי כמו פעם. לאחר הקורונה למשל אני רוצה להוריד כמה קילוגרמים אבל בגדול לא מתעסקת בזה. אני קונה בגדים שמחמיאים לי ולא נותנת לזה יותר מדי משקל.
בתאונה כל הצלעות שלי נשברו והגוף התעוות לגמרי, הבטן יצאה החוצה בגלל העיוות. הרופאים חשבו שלא אשרוד את הניתוח שעשו לי של קיבוע בגב, קראו לקרובים אליי כבר לבוא ולהיפרד ממני. למרות כל מה שעברתי, היום רק הבריאות מעניינת אותי ואני מאוד שלמה עם עצמי.
מה עזר לך בתהליך? מה תרם לך וכיצד שינית חשיבה?
במהלך השנים חשיבה חיובית ואימוץ שלה מאוד עזרו לי בתהליך שלי. למדתי קורסים של שיטת ימימה ו NLP, מה שהביא אותי לשנות את הבורג בראש ולסובב אותו. על מה אני נאבקת פה? בחרתי לראות את החיים. בן אדם, עובר כביש, בום, ונהיה נכה. אפשר לישון עם בן אדם בלילה לקום ולראות שהוא מת. מה צריך עוד לעבור? כבר שני פטישים קיבלתי, מה צריך עוד?
היו לי שתי אפשרויות: או ליפול, או לשים לעצמי יעדים ובחרתי בשנייה. החלטתי ללכת ולחפש מה יעשה לי טוב וכיף.
הסביבה שלי - כיצד הסביבה תמכה בך? מי היה לצידך?
מה שעזר לי בנוסף זו התובנה שאני רוצה סביבי אנשים שנמצאים איתי גם כשעצוב ורע לי ולא רק בטוב. עברתי שיקום חצי שנה בו ידעתי מי באמת שם בשבילי. לא נשארתי יום אחד לבד – בבוקר היו לי פעילויות. לדייק את האנשים בסביבה.
אני יכולה להגיד שאני עושה את המאמץ שיהיה לי הכי טוב שיש. ומוקפת באנשים מדהימים. לא הרבה, קומץ של אנשים איכותיים שאינם גוזלים אנרגיה וגם נותנים. רוצה חיוביות בחיים שלי.
איך צילום השפיע עליך ועל דימוי הגוף שלך? פרויקט צילומי מיוחד
לא הצטלמתי בכלל לפני התאונה. צילום ראשון בחרתי בך כדי לצלם את חברה שלי ליום ההולדת והצטרפתי למספר תמונות. זו הייתה הקפיצה למים.
בפעם השניה פניתי לצלמת אחרת עבור צילום שמתמקד בי כאישה, בנשיות שלי ללא הכסא.
בפעם השלישית פניתי אליך שוב כדי להצטלם יחד עם כסא הגלגלים: רציתי להרגיש נשית יחד עם הכסא ולראות בתמונות שהוא חלק ממני. חלק מהמראה שלי והנשיות שלי. לקבל אותו כחלק ממני.
הסטיגמה הכי גדולה שהייתי רוצה לנפץ?
שחושבים שאני מפגרת כי אני על כסא גלגלים. אנשים לא רגילים לראות אישה מטופחת על כסא גלגלים. שבוחרת בחיים. זה מאוד מקומם שכך חושבים בכלל וזה עובר להם בראש.
אף אחד לא מעיר לי על הגוף. מה שכן שמעתי השבוע ש״הזויים מתחילים עם כאלו בכסאות גלגלים ״ האמנם ? לדעתי הזויים מתחילים עם כל הסוגים. מישהי פה לא נתקלה בהזויים בחייה?
חלק מהגברים שנתקלתי בהם פשוט מקשרים נכה על כיסא גלגלים עם נזק מוחי. נתקלתי בגבר ששאל את המטפלת שלי מאחורי גבי: היא בסדר בראש ? ואז התחיל איתי.
עוד דוגמא זה במסעדה שהגישו לכל החברות שלי תפריט רק לי לא. חברה שלי נאלצה לומר ״ הרגליים שלה משותקות אבל היא יודעת לקרוא״. אז כן הרגליים שלי משותקות אבל אני לגמרי בסדר בראש .
מה היית רוצה לשנות?
את חוסר ההנגשה לנכים – מדרכות, אני כל הזמן עושה סיבובים מתישים בכדי להגיע למקומות וזה מוציא אותי מדעתי. קיים חוסר הבנה בסיסי של מה נכה צריך לעבור. למה אני צריכה לשבת רק בשורה 1 בקולנוע ולא לראות דבר? תמיד חושבים: הנה, יש ירידה לנכה במדרכה, אבל הגובה ואיפה הירידה נמצאת מונעת נגישות ויוצרת לעיתים סיבוב ענק ומאמץ ענק.
בימים אלה אני עושה מיצג שיביע את התמונה על כסא הגלגלים. המיצג בא במקום הנכון עבורי כאומן/כאישה/כאדם. האומנות מלווה אותי כל החיים והצילה אותי ובמיוחד בתקופת הקורונה וכל הרגשות שיכלתי לבטא באמצעותה.
היומן הויזואלי של אריאלה
היומן הויזואלי שלי בהדרכתה המבורכת של בתיה בובר הוא המקום בו אני מתארת את רגשותי באופן ויזואלי ומילולי . תרומתו לשיקום הנפשי שלי משמעותית מאוד. מקצת מהעבודות ואיזה רגשות הן באו להביע ניתן לראות בדוגמאות המצורפות.
איך המפגש בינינו השפיע עליך?
רעות , אהובת ליבי, הגעת אלי כשעוד הייתי בתחילת התהליך צילמת אותי בהפרשים של תקופות. בפעם הראשונה לכבוד יום הולדת של חברה. בפעם השנייה במטרה ברורה לאהוב את מה שיש . התמונה שצילמת אותי תלויה בחדר העבודה שלי וכל פעם כשאני עוברת שם אני נזכרת בך וכמה אני נראית טוב בכיסא. מי היה חושב על להצטלם ככה לפנייך ???
מסר לקוראות - פרויקט צילומי מיוחד
תראי את החיובי, ולא משנה מה קורה, תקומי על רגלייך. תראי את הטוב ותגידי תודה על מה שיש לך. אפילו שאין רגליים, קמתי על הרגליים.
מסר ממני לאריאלה בהפתעה
אריאלה יקירתי. אי אפשר להכיר אישה כמוך ולא לקבל השראה ורצון לחיות אחרת. לשנות וליצור כל מה שרוצים כי אפשר לבחור. יש כמה משפטים מהריאיון והפגישה איתך שאני בחיים לא אשכח. התרגשתי עד דמעות ואני שמחה לתת במה ואור לאחרות.
באהבה והוקרה, רעות אשכנזי
